ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה ס״ב

1 א משנה הגוי השוכר את הפועל הישראל על מנת לעשות עמו אצלו מלאכה ביין נסך — שכרו אסור. אם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו בתוך זמן עבודתו: "העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום" — שכרו מותר. השוכר את החמור על מנת להביא עליה יין נסך — שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח גוי לגינו כדו עליה ובו יין נסך — בכל זאת שכרה מותר.

2 ב גמרא ומבררים: מאי טעמא מה טעם שכרו של הפועל העושה ביין נסך אסור? אילימא אם תאמר הואיל ויין נסך אסור בהנאה, שכרו נמי גם כן אסור, על כך יש להקשות: הרי ערלה וכלאי הכרם שאף הם אסורין בהנאה, ותנן ושנינו במשנה: למרות שאסור לו למוכרם, אם מכרן וקידש אשה בדמיהן שקיבל — מקודשת, ואין אנו אומרים שהכסף שקיבל אף הוא אסור בהנאה ולא תהא מקודשת!

3 אלא תאמר כי טעם הדבר הוא — הואיל ותופס את דמיו כעבודה זרה, שכשם שהמוכר עבודה זרה דמיו אסורים, כך שכר שמקבל בשל עבודה ביין הנסך נחשב כיין נסך. אולם גם על כך יש להקשות: והרי שביעית שגם היא תופסת את דמיה, שכל דבר שקונה בפירות שביעית יש לו קדושת שביעית, ותנן ושנינו במשנה: האומר לפועל בשנת השביעית: "הילך דינר זה, לקוט לי בו בשוויו ירק היום" — שכרו אסור כלומר, יש בשכר זה קדושת שביעית, שהרי הוא כקונה פירות שביעית בדינר זה. אבל אם אמר לו סתם: "לקוט לי ירק היום" — שכרו מותר לפי שהוא שילם רק שכר עבודתו. ומדוע שונה דין עבודה זרה?

4 על כך מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: קנס הוא שקנסו חכמים בשכר חמרין מובילי חמורים וביין נסך שבשני מקרים אלה אין הדבר אסור מעיקר הדין, אלא שקנסו בהם חכמים. ומסבירים, יין נסך — הא דאמרן זה שאמרנו שמי שמקבל שכר עבור עבודה ביין נסך — שכרו נאסר. חמרין מאי היא מה הוא? דתניא ששנויה ברייתא: החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית — שכרן שביעית.

5 ומביאים דיון בענין זה: מאי מהו פירוש "שכרן שביעית"? אילימא דיהבינן להו אם תאמר שנותנים להם את השכר עבור מלאכתם זו מפירות שביעית, נמצא זה שלקחם לעבודה פורע חובו מפירות שביעית ונהנה מהפירות הללו באופן מסחרי, והתורה אמרה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ויקרא כה, ו ולא לסחורה!

6 ואלא תאמר ששכרן שביעית משמעו שקדוש שכרן בקדושת שביעית, שיש דין קדושת שביעית על השכר שהם מקבלים. ומי והאם שכר זה נעשה קדוש? והתניא והרי שנינו במשנה, האומר לפועל: "הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום" — שכרו מותר, אבל אם אמר לו: "לקוט לי ירק בו היום" — שכרו אסור. משמע שמי שקיבל שכר עבור פירות שביעית, שכרו אינו מתקדש בקדושת שביעית!

7 אמר אביי: לעולם תפרש שיהבינן ליה נותנים לו שכר מפירות שביעית, ודקא קשיא לך ומה שהיה קשה לך: הלוא אנו למדים שפירות שביעית ניתנו לאכלה ולא לסחורה! יש להסביר דיהביה ניהליה שנותן לו את הפירות בצד היתר, כלומר בדרך מתנה, ולא כתשלום שכר. כדתנן כמו ששנינו במשנה לענין מעשר שני, לא יאמר אדם לחבירו:

8 "העלה לי פירות הללו של מעשר שני לירושלים לחלק" כלומר, כדי שתיטול אתה בהם חלק בירושלים, לפי שבכך הריהו כעושה מסחר בפירות מעשר, שנותן לו שכר. אבל אומר לו: "העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים" בלי לפרש שיתן לו על כך שכר, ושם בירושלים נותנין זה לזה מתנה של חנם. ומכאן נלמד שדברים שאסור לתת אותם כשכר, מכל מקום אם נותן אותם בדרך מתנה — הרי זה מותר, ואם כן אפשר לשלם לחמרים שכרם מפירות שביעית.

9 ורבא אמר: לעולם תפרש שקדוש שכרם בקדושת שביעית, ודקא קשיא לך ומה שהיה קשה לך בענין פועל שנאמר בברייתא שאין שכרו קדוש בקדושת שביעית — יש להבחין: פועל דלא נפיש אגריה שאין שכרו מרובה — לא קנסוהו רבנן חכמים שיהא שכרו מתקדש בקדושת שביעית, חמרין דנפיש אגרייהו שמרובה שכרם — קנסו רבנן בהו חכמים בהם. ומתניתין ומשנתנו בענין יין נסך, שאפילו פועל נאסר שכרו, יש לומר כי חומרא של יין נסך שאני שונה ומחמירים בה יותר מפירות שביעית.

10 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: אם הגוי שכרו לפועל היהודי, לא ליין נסך כבמשנתנו, אלא לעשות בסתם יינן של גוים, מהו הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים: כיון דאיסורא שהאיסור שבזה חמור כמו של יין נסך, שאסרוהו בהנאה — שכרו נמי גם כן אסור, או דלמא שמא הואיל וטומאתו קיל קלה, שאין לו דין טומאת יין נסך, אף שכרו נמי קיל גם כן דינו קל יותר?

11 ומציעים, תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר: דההוא גברא דאגר ארביה שאדם אחד השכיר את אונייתו להוביל בה סתם יינן, יהבו ליה חיטי באגרא נתנו לו חיטים בשכרו, אתא לקמיה בא לפני רב חסדא לשאול מה דינן של החיטים, אמר ליה לו: זיל קלינהו וקברינהו בקברי לך שרוף אותם וקבור אותם בבית הקברות. הרי שנפסקה הלכה ששכר סתם יינם אף הוא אסור בהנאה.

12 אלא שלעצם דברי רב חסדא שואלים: ולימא ליה ושיאמר לו: בדרינהו פזר אותם! ולמה צריך לשורפם? ומשיבים: אתו בהו שמא יבואו בהם אנשים לידי תקלה, שהמוצאים יאכלו אותם. ומקשים: וליקלינהו וליבדרינהו ושישרוף אותן ושיפזר אותן, ומדוע צריך לקוברן? ומשיבים: דלמא מזבלי בהו שמא יזבלו בהן בחיטים שנשרפו את השדות. ושואלים עוד: לשם מה לשורפן?

13 ולקברינהו בעינייהו ושיקבור אותן בעינן, כמות שהן! מי לא תנן האם לא שנינו כיוצא בו לגבי הרוגי בית דין שאחד אבן שנסקל בה החייב סקילה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו — כולם נקברים עמו, שכולם אסורים בהנאה כמת עצמו. אבל לא נאמר שצריך לשרפם ואחר כך לקוברם!

14 ומשיבים: התם דקא קברי בבי דינא שם, שקוברים את ההרוגים בבית הדין, ויחד עימם חפצים אלו, מוכחא מילתא מוכח הדבר שהרוגי בית דין נינהו הם, והכל יודעים שאין משתמשים באלה. הכא כאן לא מוכחא מילתא מוכח הדבר שנקברו החיטים משום איסור, אימר: אינש גנב ואייתי קברא הכא אמור: אדם גנב את החיטים והביא וקבר אותם כאן, ויבואו להשתמש בהן.

15 ב מסופר, דבי בני ביתו של ר' ינאי יזפי פירי היו לווים פירות שביעית מעניים, ופרעו להו והיו פורעים להם עבור הפירות הללו בשמינית, אתו באו אמרו ליה לו לר' יוחנן בתמיהה ותלונה על מה שהם עושים, שחליפי שביעית הם. אמר להו להם ר' יוחנן: יאות הן עבדין יפה הם עושים, שאין זה נקרא חליפי שביעית.

16 וכנגדן במקרה כיוצא בזה בדין אתנן שאסור בהקרבה למזבח — גם הוא מותר, דתניא ששנויה ברייתא: נתן לה לזונה אתנן ולא בא עליה, או בא עליה ולא נתן לה — אתננה מותר.

17 ותחילה יש לברר ענינה של הברייתא, כי לשונה תמוהה: נתן לה ולא בא עליה — פשיטא פשוט שהוא מותר, שהרי כיון שלא בא עליה, מתנה בעלמא בלבד הוא דיהיב שנתן לה ומדוע ייאסר? ותו ועוד יש לשאול: בא עליה ולא נתן לה — הא הרי לא יהיב נתן לה ולא מידי דבר, וכיון שלא נתן לה מאי מה פירוש "אתננה מותר"?

18 אלא הכי קאמר הוא אומר כך יש לפרש את הברייתא: נתן לה תחילה מתנה ואחר כך לאחר זמן בא עליה, או בא עליה ואחר כך לאחר זמן נתן לה — בשני המקרים הללו אתננה מותר, לפי שלא היה אתנן קיים בשעת הביאה. וכן הוא הדין בלווה פירות שביעית, שדמיהם שלאחר זמן אינם חליפי שביעית.

19 ושואלים: אם נתן לה ואחר כך בא עליה, לכי כאשר הוא בא עליה